הבנתי קצת לפני הלידה שאני ממש אוהבת שאנחנו גרים בקומה רביעית למרות שזה סיוט עם המדרגות, בגלל שזה מאד פרטי בעיר. אני לא נמצאת על הרחוב, יש לי תחושה שאני לא רואה מה קורה בחוץ ולא רואים אותי. וקצת קצת תחושה של נוף, מרפסת (למרות אין לנו באמת מרפסת).
להשען על קיר, משקוף, הבעל לוחץ על הגב. מהרגע שזה התחיל, בהתחלה מהצחוקים. אחר כך הצירים היו כואבים וזה כל מה שעשינו. גם ברכב עשינו את התרגיל.
הגענו לקבלה, לא היה הרבה נשים בכלל. ברור שזה היה משנה את הדברים לחלוטין. הייתי שם לא מזמן והיה מפוצץ. המיון היה מאוד נעים. הכל מאוד קרוב, עשינו סיור, ידענו איפה כל דבר.
1- הייתי 12 שעות בצירים בבית.. היה לי נוח על המיטה, מקלחת, כדור פיזיו. מאוד חופשייה לעשות את מה שאני רוצה. כל הלחץ הזה של הבדיקות, לא קיים בבית.
2- פתאום הוא (בעלי) נעלם לי מהעיניים. הרגשתי מפחיד ובודדה במיון היולדות. ראו שאני מתקדמת, לקחו אותי לבד לבדיקה, איך הוא ימצא אותי? מאוד כאוטי מבחינתי, התחילתי לבכות
3 – כל רופא, אחות – פותח וילון, מדליק את הור, את הפלורוסנט. בחוויה שלי לא שאלו אותי.
4 – (ממיון היולדות) – מסדרון חשוך, לא הבנתי לאן הולכים. המון חוסר וודאות. רק תגידו לאן הולכים
